" והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה", יחזקאל, (מז, יב)

רפואה טבעית1

"יהיו מזונותיך תרופותיך ותרופותיך מזונותיך", היפוקרטס

רפואה טבעית2

רפואה טבעית3

"העיניים משקפות את מצבו של הגוף", היפוקרטס

רפואה טבעית4

"קודם המילה, אח"כ הצמח ובסוף הסכין", היפוקרטס

רפואה טבעית5


הצצה לחוויית הטיפול הרפלקסולוגי

מאת עדי אסף

לימודי רפלקסולוגיה- ההצה לחוויית הטיפול

ר' שהגיעה לפני כשנתיים לטיפול בקליניקה של עדי אסף – מרצה במגמת לימודי רפלקסולוגיה של מכללת רידמן, בחרה לתעד בכתב  את החוויות הרגשיות העוצמתיות שעברה במהלך הטיפולים. התוצאה- מסמך מרתק וסוחף הכתוב בכישרון ספרותי רב מתוכו מובאים לפניכם שלושת הטיפולים הראשונים.  התהליך הטיפולי אף הביא את ר' להצטרף בעצמה למגמת לימודי רפלקסולוגיה ובימים אלו היא מסיימת את לימודיה.

לפני כשנתיים טיפלתי באשה מאוד מיוחדת, ר' בחרה לתעד את הטיפולים שלנו. בכל שבוע הייתה שולחת לי במייל את מה שכתבה. הקשר שנרקם בינינו מההתחלה היה מיוחד ומעצים עבור שתינו.

למרות שכל אחת מאתנו הגיעה ממקומות כל כך שונים יכולתי להתחבר לחולשה ולעוצמה שלה בו- זמנית. שני כוחות כל כך מנוגדים וחזקים שבתוכה – שבתוכי.
היה זה כבוד עבורי ללוות ולהכיר את ר', שעשתה תהליך מקסים בהיכרות שלה את עצמה ותוך כדי העצמת כל בני ביתה.
התהליך הביא אותה אל לימודי רפלקסולוגיה ובימים אלו היא מסיימת את לימודיה.

ר' כבת 35, סופרת במקצועה, אימא לששה ילדים, לידה אחרונה – תאומות בנות פחות משנתיים, במערכת יחסים קשה עם בעלה.
תלונתה הייתה מתח רב, עייפות גדולה, ישנה מעט מאוד שעות וגם אלו אינן רצופות, ביקורתיות מאוד גדולה כלפי עצמה.

טיפול 1 – כלל אבחון וטיפול קצר
"אחר כך היה הטיפול. כמעט לא דיברנו. ממש מילים אחדות, משפטים ספורים. זה הפתיע אותי. חשבתי שהטיפול מלווה בשיחה, אפילו סתמית. לגמרי לגמרי לא. דממה מוחלטת. מבחינתה- זה היה בסדר שאירדם. לא נרדמתי. הקשבתי למחשבות שלי. אולי יותר נכון: ראיתי אותן. כמו עננים, מחשבות באות והולכות. איזו כמות מחרידה של מחשבות שאחת מושכת את השנייה בקרס, בחלקן הן לא קשורות בכלל, רק רכיב זוטר קושר ביניהן! המון מחשבות חסרות צורה, חסרות זהות. אחרות יותר כבדות משקל. יותר בעלות אופי. לא התערבתי. הסתכלתי בהן כמו שמביטים דרך חלון. עננים זה אכן דימוי טוב.

בחלקים אחרים של הטיפול נמשכתי להתרכז במה שהיא עושה. הרגשתי את האצבעות שלה עד לתנועות הכי קלות שלהן. היו חלקים שדיברו אלי, ועניתי, כאילו ניהלתי אתה דיאלוג שלם. לפעמים היא הבינה אותי, ולפעמים לא. זה היה מפתיע שאפשר לנהל שיחה שלמה ככה, כשאני מעורפלת למחצה, והיא מגיבה רק לרטט קל כזה או אחר בשרירי כף רגלי. היו חלקים שדיברו אלי באופן סמלי. כשהיא מתחה את האצבעות יכולתי לשמוע בתוך ראשי את השיר של ריטה 'הידיים הקפוצות יתארכו', כשהיא ניסרה אי אלו מעברים יכולתי להרגיש את ההבדלה בין קודם לעכשיו. עד כאן ככה, מכאן ואילך דבר אחר.

היה קטע שבו הרגשתי רצון חזק שהיא תתמקד בנקודה מסוימת. כשהיא הסתובבה מסביב משהו פרפר בי. היא הגיעה לשם והפסיקה מיד, עטפה את הרגל וחיממה אותה. היא לא נענתה למה שרציתי, אבל עשתה את זה ברכות. אחר כך, כבר אחרי הטיפול, שאלתיה. היא חשבה שהמיקוד שם כואב לי, לכן הפסיקה. אחרי כן עברה לרגל השנייה. ידעתי למה לצפות, זו הייתה חוויה אחרת מאשר קודם. יכולתי לזהות דפוס שחוזר על עצמו, למרות שהמינונים בין מרכיבי הטיפול היו שונים. ושוב יכולתי להרגיש מאוד בחדות כל תנועה ורבע תנועה שעשתה, היא הייתה כבר הרבה יותר נינוחה, ואולי הייתה זו תגובה לנינוחות היחסית שלי.

"את מאוד תחושתית", היא אמרה לי בסוף. "זה לא הפתיע אותי. ראיתי את זה. יכולתי להניח שזו תהיה בשבילך חוויה. יחסית, התמסרת מאוד יפה לתהליך". היא נהנתה, יכולתי לראות.

גם אני הרגשתי כמו אחרי חוויה, טעונה כזאת מצד אחד, ומצד שני גם משוחררת. הפתיע אותי שאפשר כל כך הרבה להרגיש מטיפול פיזי לחלוטין, הגם שאני מבינה שהוא בהחלט לא רק פיזי.
יצאתי מאוד שמחה וקלילה."

טיפול 2
"אני נכנסת לקרוואן שבו היא מטפלת, וכאילו עברתי לעולם אחר.
כמה שאלות פגישה קצרות ורגילות, כמה ישנתי (חשוב לי שתשני… שלוש שעות בלילה זה לא מספיק). ברוך השם, השבוע ישנתי יותר. הגעתי עד שש שעות ללילה. עם הפסקות, כן, בקבוקים וכו'. אבל אני נרדמת מיד. אחרי כן היא לוחצת בעדינות על כף הרגל, סדרה שלמה של לחיצות קלות בצורה שלא הייתה עד כה, מביטה ברגל בעיון. והטיפול מתחיל -

שכבתי לי שם והקשבתי למה שהיא עושה. פתאום הבנתי מה זה שאומרים שטיפול 'מעלה דברים'. לא דברנו מילה. אני הייתי בתוכי והיא נעה עם ידיה על רגלי. כאילו משומקום, באמת משומקום, שמעתי אותה אומרת "אני-אתך". היא לא אמרה מילה. ידיה אמרו את זה. התמכרתי רגע לתחושה הזאת, היא הייתה נוכחת חזק ואני כה משוועת לזה, אתה יודע עד כמה. וזה היה לא יותר מרגע, כי אחרי כן הציף אותי חום, פשוט חום אימהי כזה, מכיל, בתוך הידיים שלי הצטנפה ר' רכה, בגיל שמונה-תשעה חודשים, כמו התאומות שלי. אני הייתי האימא, אני הייתי הילדה. איזו אמירה של 'אני אוהבת אותך' בהטעמה כמו שאני אומרת לילדיי עלתה בי ומילאה אותי, את זרועותיי, את חיקי, את התינוקת. המון רוך, המון.

לא נתתי מקום לשופט הקשוח שיגיד לי שאני מופרעת אם זה מה שאני חושבת עכשיו. פשוט לא נתתי לו להיכנס. אני כן רוצה לחוות את זה, שיגידו עלי מופרעת עד מחרתיים. תוך כדי נעלמה התינוקת, ואני הרגשתי את עדי אוספת חלקי ר' פזורים מכל המרחב.
עדי אספה אותי מהמרחב, פשוט קיבצה איברים איברים לאותו מקום, ואז איחדה אותם. האצבעות שלה 'תקתקו' את החלקים האלה ואיחו אותם לכדי ישות אחת, ממש כמו שמאחים חלקי-פלסטיק שמתחברים זה לזה בלחיצה. ואחר כך, כשכבר היה לה דבר שלם ביד, היא משכה אותו למעלה. היא עבדה רק על הרגליים אבל הרגשתי משיכה למעלה, הרגשתי שהיא מאריכה אותי, מותחת, מרחיבה, כמו שמותחים בצק של עוגת-שטרודל הונגרית, עד שהוא נהיה דק דק וכמעט שקוף ומעובד לגמרי לגמרי, כדי למלא אותו בתפוחים ובכל טוב. ההונגריות לא מותחות את הבצק במערוך, כמונו. אלא בידיים. מותחות ומותחות ומותחות, והמתיחה העדינה הזו, השומרת שלא ייקרע, היא מה שהרגשתי את עדי עושה.

ידעתי שהטיפול הולך להסתיים כמה דקות טובות לפני שסיימה, כאילו חלק מתוכי גם אמד את הזמן האמתי וידע שהשעה עברה.
כאב לי הראש, אחר כך. היא אמרה שהייתה מתיחות בכתפי הימנית והיא עבדה על זה. ביקשה שאשתה מים במהלך היום כדי לשטוף. היא רואה יותר יציבות. יותר מנוחה פנימית. זה נכון. סיפרתי שלתנועות שלה על רגלי הייתה לי משמעות נפשית, כמעט סימבולית. אמרתי בשני משפטים מעט ממה שכתוב כאן.
היא חייכה, וכשהיא מחייכת בא אור לעיניה. ביקשה שאתעד את זה".

טיפול 3
"עוד לפני שהיא הביטה בכפות רגליי היא שאלה מה קורה. לא כל כך התחשק לי לענות. דיברתי די בקושי, ככה, ממילה למילה וממשפט למשפט. סיפרתי על מערבולת הרגשות של השבוע, ואחר כך גם מה הוביל אליה, וככל שדיברתי הרגשתי את ההצפה בתוכי עולה ועולה. ניסיתי לעצור אותה בכל כוחי. זה לא חכם, אני יודעת. אולי היה טוב יותר לתת לזה לצאת. אבל עצרתי ועצרתי ועצרתי בכל הכוח ועדי רק שתקה והקשיבה.
"טוב. אז ננסה לתת לך בתוך זה פינה של שקט", היא אמרה חרש. "את יודעת, אני לא יכולה לקחת ממך שום דבר, אבל אני יכולה לנסות לתת לך בתוך כל זה מקום של קצת שלווה, קצת מרחב לעצמך".
היא ניגשה אלי מכיוון הראש, והחלה לטלטל קצובות את העורף. מצד לצד, מצד לצד. בפעם הקודמת שעשתה זאת, בטיפול הראשון שלי אצלה (היום היה טיפול שלישי) זה נתן לי תחושה מרחפת קצת, הכניס אותי כאילו למרחב אחר. היום לא. הרגשתי שמשהו בי מתעקש לא לזוז, לא להרפות, כאילו מתבצר בתוך המתיחות.

בכל מקרה, מה שהיא עשתה זה לנסות לתת לי את ההשפעה המרגיעה של מערכת העצבים, לא זו המעוררת.  היא לחצה על זרועותיי, על רגלי, על כתפיי, אחר כך גם על ערפי ובנגיעה קלה גם מעל גבות עיני עצומות. ושוב הרגשתי את המאבק הזה. לרגעים היינו היא ואני מול חלק אחר של 'אני': להכניע אותו, להמיס, לרכך. בתוכי ההתנגדות הייתה מאוד מאוד עזה.
בכל זאת, באיזה רגע כן נרגע לי. אבל אז החלו להציף רגשות וצערים. פתאום הרגשתי "די כבר, שיגמר החלום הנורא הזה, שיגמר הסיוט. שאתעורר כבר אל מה שהיה לי כל השנים. לא יכולה כבר". זה היה חזק ועצוב, כי באותו זמן עצמו ידעתי ששום סיוט לא הולך להיגמר, ואני ערה, יותר מדי ערה. החלום הזה הוא אמתי. היו רגעים של מחשבות-רודפות-מחשבות, מעורפלות כאלה, מכילות את כל העולם.

הייתי מעורפלת למרות רצוני. השינה לא ניסתה לחטוף אותי, לא הייתי צריכה להיאבק בה, אבל היה ערפול. היו חלקים שהרגשתי שעדי מנסה לתת לי נוכחות תומכת. היא הייתה אתי. קרוב קרוב, אתי. זה היה לי טוב. ידעתי אחרי כן לומר לה מתי זה היה. היכן היא נגעה – שככה הרגשתי.

היה חלק שהיא כאילו שלפה מתוכי את העוצמות שלי. כאילו אמרה לי: הנה, הן כאן. תוציאי אותן ותשתמשי בהן. איזו משיכה כזאת מתוך המעמקים שלי. זה היה טוב, מחזק. אבל היו גם המון רגעי תסכול. מבוכה, צער או כאב. חלק היה מין ייאוש כזה, השלמה עם הכאב, כבר לא התנגדתי לרגשות הקשים האלה. הטיפול הציף אותם למעלה, ואני עד שנכנסתי לקהות… לקראת סוף הטיפול ראשי החל לכאוב. שוב, גם בפעם שעברה זה היה. כאב מנסר כזה, מבפנים, מעל העורף. כשטלטלתי את ראשי בעדינות הרגשתי  כמו חנית נתחבת לתוכו. עדי לא אהבה את זה. בשבוע  הבא ננסה לראות למה זה קורה, ואולי אפשר להקל על זה.

אחרי כן דיברנו קצת. כל עוד איני יכולה להחליט – יש מצב של הימנעות. גם ההימנעות הזו היא החלטה מסוימת. היא גם שואבת כוחות. הרכבת עוברת, שום דבר לא מחכה להוד מעלתי עד שאחליט. גם היא אמרה, במילים שלה, תקשיבי ללב שלך. אבל הלב שלי רוצה בו זמנית שני דברים מנוגדים. אני רואה אותי לצדו כשאני מדמיינת את עצמי בעוד עשר או עשרים שנה, אבל איני יכולה לראות אותי שם בכל מחיר. ה'בכל מחיר' מכניס אותי למקום השפוף והמסכן שלא טוב לי בו. אני לא יכולה לקבל אותו ככה. היא דיברה על קבלה, לעבוד בתוכי על המקום של לקבל אותו. להביע בו אמון. אבל אם זה עושה לי התרוצצויות – אז לא. זהו –זה. זה פלונטר. איש לא יכול להתירו. זו מלחמה של אני עם עצמי, ובמלחמה כמו במלחמה יש רק מפסידים. "

המחברת: עדי אסף, מטפלת ברפלקסולוגיה ובטכניקות מגע שונות משנת 1991. מרצה לרפלקסולוגיה במכללת רידמן משנת 1997, לשעבר ראש מגמת לימודי רפלקסולוגיה של מכללת רידמן.