" והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה", יחזקאל, (מז, יב)

רפואה טבעית1

"יהיו מזונותיך תרופותיך ותרופותיך מזונותיך", היפוקרטס

רפואה טבעית2

רפואה טבעית3

"העיניים משקפות את מצבו של הגוף", היפוקרטס

רפואה טבעית4

"קודם המילה, אח"כ הצמח ובסוף הסכין", היפוקרטס

רפואה טבעית5


"הלילה הזה כולו מרור" – על חמשת מיני צמחי המרור

מאת פרופ' אבשלום מזרחי

לימודי נטורופתיה - מהו מרור?

 אותו מרור שאנו נוהגים להניח על צלחת הפסח ולאכול בערב ליל הסדר – מיהו ומהו? מסתבר שכבר בתקופת המשנה והתלמוד עסקו חכמי ישראל בדיון על אודות צמח חידתי זה. לקראת חג הפסח בחר פרופ' אבשלום מזרחי, מחלוצי ומייסדי התחום של לימודי נטורופתיה בישראל, לערוך לנו היכרות קצרה עם אותם חמישה צמחים שעל פי הדעה הרווחת הם הם חמשת צמחי המרור המובאים במשנה.

מְרוֹרִים*
חמשת מיני צמחי המרור

"וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ"
(שמות יב, ח)
"בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִם
יַעֲשׂוּ אֹתוֹ, עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ"
(במדבר ט, יא)

מצוות אכילת מרור בליל הסדר היא צו אלוהי שמובא כבר בתורה. שתי המובאות שצוינו לעיל עוסקות במצווה זו.

מסתבר, שמצוות אכילת מרור אינה מצווה העומדת בפני עצמה. זו מצווה אשר תלויה באכילת קורבן הפסח. המרור נאכל עם בשר קורבן הפסח.

בתקופתנו – בהעדרו של בית המקדש, אין מקריבים את קורבן הפסח, אך אכילת המרור נותרה כמצווה מדרבנן (בבלי, פסחים קכ ע"א) שחובה לקיימה. לכן, בליל הסדר מברכים על המרור: "על אכילת מרור".
 
על שום מה יש לאכול מרור?
אכילתו של המרור באה להזכיר את היותם של בני ישראל עבדים במצרים. שם מררו המצרים את חייהם בעבודה קשה כפי שצויין בספר שמות (א, יד).

מיהם צמחי המרור?
בתקופת המשנה והתלמוד היו דיונים לא מעטים בנושא "מי הם צמחי המרור שמותר לאוכלם בליל הסדר?".
הדֵעה שרווחת בין רוב חכמי ישראל היא שישנם חמשה מיני צמחים שהם צמחי מרור.
חמשת מינים אלה מובאים במשנה
(פסחים ב, ו).

וזו לשון הכתוב:

ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחזרת ובעוֹלְשִׁין וּבְתַּמְכָּא ובחרחבינה
ובמרור יוצאין בהן בין לחין בין יבשין אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין
ומצטרפין לכזית ויוצאין בקלח שלהן ובדמאי ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו ובמעשר שני והקדש שנפדו.

מלשון הכתוב לעיל, ניתן להבין שחמשת מיני צמחי המרור אשר מובאים במשנה היו הבאים: חזרת, עולש, תַּמְכָא, חרחבינה ומרור.
לאורך כל הדורות ועד ימינו אנו, ניסו מלומדים לאפיין, לזהות ולהגדיר את מיני צמחים אלה.

הגדול מכל המלומדים שעסקו בחקר ובזיהוי צמחי המרור הלא הוא פרופ' זֹהר עמר מאוניברסיטת בר-אילן. פרופ' עמר העמיק במתן סקירה על הערכות שונות של זיהויים של צמחי המרור השונים כפי שהוצעו על ידי חכמי ישראל שונים.

את שכתב, סקר והביא פרופ' עמר לקוראים הרי זה בספרו "מְרֹרִים". הספר יצא בהוצאת המחבר בשנת תשס"ח.
עיקרי הזיהוי של צמחי המרור שיובאו להלן דליתי בעיקר מספרו זה של פרופ' עמר.

 חזרת
זהו הצמח הראשון בסדרת חמשת צמחי המרור המוזכרים במשנה.
חזרת היא ה"חַסָּה". עלי החסה הצעירים הם מתוקים, אך כאשר העלים  מזדקנים הם נעשים מרירים.
יש לציין שברוב קהילות ישראל החסה זמינה בעונת חג הפסח.
יש המעריכים שהחסה היא צמח המרור השימושי ביותר בקהילות ישראל. כך מצינו שאיורי חסה מופיעים באיורים בלא מעטות מההגדות של פסח בקהילות ישראל השונות.
שני מיני חסה מוכרים ביותר: "חסת ראש" ו"חסה ארוכת עלים" (זו האחרונה מוכרת גם בשם "חסה ערבית", או  "חסה רומית").

עוֹלְשִׁין
זהו הצמח השני בסדרת חמשת צמחי המרור המוזכרים במשנה.
במשנה הוא נקרא בשם "עוֹלְשִׁין" (משנה, פסחים ב, ו). פרופ' זֹהר עמר מזהה את ה"עוֹלְשִׁין" כ"עולש התרבותי"
(Cichonum intybus). עליו של ה"עולש התרבותי" מרירים. באזורנו, הוא מרכיב חשוב במטבח הערבי (סלטים שונים). לאחרונה, העולש גם חודר למטבח היהודי בישראל.

התַּמְכָּא
זהו הצמח השלישי בסדרת חמשת צמחי המרור המוזכרים במשנה.
אין תמימות דעים בין החוקרים לגבי זיהויו של ה"תַּמְכָּא" (או ה"תַּמְכָּה").
רש"י, וחכמים אחרים, זיהו את ה"תַּמְכָּא" עם הצמח "מַרוּבִיָא". צמח זה מוכר בימינו בשם "מַרוּבִּיוֹן מצוי" (Marrubium vulagar).
זהו צמח רב-שנתי עם עלים שׂעירים. הצמח שימש כצמח מרפא ולעליו מרירות מסוימת.
הרמב"ם לעומת רש"י, מזהה את ה"תַּמְכָּא" כצמח
"עולש האִינְדִיבְיָה" (Cichonum indivia).
הרמב"ם מתאר צמח שמכונה "סיריס", צמח שעליו מרים מאד. לדבריו, מכינים מעלים אלה סמי מרפא במדינות צפון-אפריקה. המדובר במרקחות לטיפול בבעיות בריאותיות שונות.
לפי תיאורים של הרמב"ם ה"סיריס" הוא כנראה  ה"עולש האינדיביה".
מהנאמר לעיל ועל פי ניתוח זיהויים נוספים שנעשו על ידי חכמי ישראל האחרים, אין דעה אחת המוסכמת על כולם מהי בדיוק ה"תַּמְכָּא". מה שברור, שלעלי צמח זה מרירות המקנה לו להימנות בין צמחי המרור.

חָרְחַבִּינָה
זהו הצמח הרביעי בסדרת חמשת צמחי המרור המוזכרים במשנה.
גם לזהות מדויקת של ה"חָרְחַבִּינָה" אין תמימות דעים בין המלומדים.
כיום, פרופ' זֹהר עמר, וחוקרים אחרים שקדמו לו, מזהים את ה"חָרְחַבִּינָה" עם "חָרְחַבִּינָה כחוּלה" (Eryngium creticum). זהו צמח שעליו קוצניים. עליו מתוקים בצעירותם ומרים בהיותם  עלים  מזדקנים. אפשר לאוכלו כירק. כאמור, להערכת רבים מהחוקרים זוהי ה"חָרְחַבִּינָה" המוזכרת במשנה.

מָרוֹר
זהו החמישי בסדרת חמשת צמחי המרור המוזכרים במשנה.
כפי הנראה הכוונה היא ל"מרור הגינות" (Sonchus oleraceus). כשם הצמח,עליו מרירים, ומכאן שיוכו בין חמשת מיני צמחי המרור.

מילות לסיום
המובא לעיל הם חמשת צמחי המרור אשר צויינו במשנה.
להערכתי, ניתן לברך על המרור בליל הסדר על כל עלי צמח שהם מרירים, ובלבד שאינם מזיקים לאוכלם. כאמור, זו רק הערכה שלי שאין מאחוריה כל סימוכין מכל סוג שהוא.
למי שרוצה להרחיב דעת על חמשת צמחי המרור וההערכות השונות לזיהויים, מומלץ לו שיקרא את ספרו של פרופ' זֹהר עמר "מְרֹרִים".
 
* מְרוֹרִים – בלשון רבים, מָרוֹר בלשון יחיד

 המחבר: פרופ' אבשלום מזרחי, ראש ביה"ס ללימודי רפואה טבעית של מכללת רידמן, מדען, חוקר וסופר.